יש לי סימפטיה לאנשים.
אבל יש לי יותר סימפטיה לאנשים שאוהבים את העיסוק בתחומי התקשורת. אנשים שמחברים אנשים. יוצרים את הכלים ואת היכולת לקבל מידע ולהעביר הלאה את מה שראוי בעיניהם להפצה, להעשרת הציבור בנושאים ותכנים שלא היו מגיעים אליהם ללא המשוגעים הללו ש"מכורים" לשיתוף מידע. לחלוק עם אחרים את מה שעושה להם טוב.
לפעמים אנחנו שוכחים את האלמנט הבסיסי שמקיים חברה בריאה וקהילה מעורבת. הדבר העיקרי שמחבר כל חברה אנושית בכל מקום בעולם – תקשורת בשפה ייחודית. תקשורת ורבאלית, תקשורת חזותית, תקשורת חווייתית.
בכל חברה בהיסטוריה האנושית יש את אלו שמתמחים בהעברת המסרים לכולם: אלו הרכלנים שבשכונה, המתווכים, המשווקים, שליחי ציבור, חזנים בבית כנסת, כותבי ספרות ושירה, זמרים ואפילו המוקדנים שיושבים במשרד אטום שנותנים לכאורה מענה לכל שאלה של הלקוח.
אז אולי נסחפתי לתאר מגוון רחב של אנשי התקשורת אבל אני טוען שכל בעל אינטרס להשפיע על קהלים שונים משתמש במגוון הרחב של אנשי התקשורת, לאו דווקא בעזרת אלו שמקבלים שכר על מקצועיותם בתחום.
בעולם המודרני של המאה ה 21 פוליטיקאים ועסקני דת שולטים היטב בתחום בזכות מערכות שלמות של דוברות ויחסי ציבור שמנתבים את השיח הציבורי בתשלום עסקי, לגיטימי לכאורה, או למשל בזכות השפעת הדת והאמונה.
בימינו נפוצה טענה שגופי תקשורת ועיתונאים (שליחי המידע) בעצם משרתים רק את בעלי ההון, בעלי ערוצי התקשורת השונים שמרימים ומפילים משטרים בזכות "התקשורת האינטרסנטית"
אני טוען שזו אמת חלקית מאחר והמושג תקשורת כפי שציינתי למעלה, הוא כלי רחב ונפוץ בכל מקום, כזה שמשפיע על כולנו בכל רובדי החיים. לא רק דרך ערוצי טלויזה, רדיו או נאומים מניפולטיביים ומבויימים.
גם "חפירה בראש" של הדוד או הסבתא זה סוג של תקשורת משפיעה. מניפולטיבית.
